מי נחשב למעסיק של עובד זר סיעודי?

עו"ד אורן יוגב, מומחה בדיני עבודה

גורמים שונים מעורבים בהעסקת המטפל הסיעודי, העובד הזר, בבית המטופל: המטופל עצמו, משפחת המטופל, חב' שירותי הסיעוד. מי, אם כן, הוא ה"כתובת" של העובד הסיעודי, בדרישות או בתביעות הנוגעות לזכויותיו בגין עבודתו וסיומה: המטופל ? קרובו של המטופל ? או שמא קרוביו?

תאגיד שירותי הסיעוד הוא ללא ספק מעסיק של המטפל הסיעודי, הנמנה על מצבת כח-האדם שלו, ומועסק על-ידו את אותה כמות שעות גמלת הסיעוד המאושרת למטופל הסיעודי על-ידי המוסד לביטוח לאומי (עד 18 בשבוע, על אלו מתווספות לעתים שעות גמלה מאושרות על-ידי קרן ניצולי השואה וכיוצב').

הדרישות והתביעות של המטפל הסיעודי כנגד מעסיקו – תאגיד שירותי הסיעוד, יהיו אפוא מוגבלות באותו חלק שמהווה שעות גמלת הסיעוד המאושרות מתוך ההיקף המלא של המשרה. למשל – אם מדובר בעובד המועסק 45 שעות בשבוע, ושעות גמלת הסיעוד הן 15 בשבוע, תאגיד שירותי הסיעוד ישלם למטפל הסיעודי שכר המשקף 15 שעות עבודה בשבוע (בד"ך בשכר שעתי גבוה משכר המינימום), וסכומים חודשיים על חשבון זכויות חופשה, הבראה וחגים, המשקפים חבות של תאגיד שירותי הסיעוד בגין 1/3 (15/45) משרה.

על-פי רוב, לא יהיו למטפל הסיעודי דרישות או תביעות כלפי תאגיד שירותי הסיעוד, והוא יראה במטופל, או במשפחתו, כ"כתובת" לעניין זכויותיו בגין עבודתו עם המטופל, שהיא במקרה הרגיל, בהיקף של משרה מלאה ויותר.

במקרים רבים, המטפל מסב את הסכום המשולם לו על-ידי תאגיד שירותי סיעוד, בשקלים, לטובת המטופל או משפחתו, ומקבל ממנו/מהם שכר בגובה שהומלץ למשפחה על-ידי תאגיד שירותי הסיעוד, נניח 700$, במט"ח.

במקרים אחרים, המטפל מקבל מהמטופל או משפחתו השלמה בין הסכום שתאגיד שירותי הסיעוד משלם לו, לבין אותו שכר שהומלץ למטופל/משפחתו לשלם לו. בשני המקרים – מה שתאגיד שירותי הסיעוד משלם, כולל התשלומים החודשיים בגין זכויות שאינן שכר, "נבלע" בתוך אותו שכר בסיס שהמטופל/משפחתו משלמים למטפל (אותם 700$), שבסופו של דבר לא מקבל דבר מהסכומים שתאגיד שירותי הסיעוד שילם לו בגין זכויות חופשה / הבראה / חגים, אלא רק שכר בסיס, שבקושי יש בו לכסות שכר מינימום למשרה מלאה (לאחר ניכויים).

על-פי רוב, במיוחד בשנתיים האחרונות, לאור הפיחות בשער הדולר, והגידול בתעריף שכר המינימום, נותרים הפרשים לזכות המטפל, בהשלמה לשכר מינימום.

האם המעסיק הינו הקשיש?

עובד זרמטפל סיעודי יראה אפוא במטופל, או במשפחתו "כתובת" לדרישותיו בגין עבודתו במשרה מלאה ויותר בשירות המטופל: הפרשי שכר בהשלמה לשכר מינימום למשרה מלאה, שעות נוספות (במקרים המתאימים), חופשה והבראה.

תאגיד שירותי הסיעוד יוצא מ"תמונת היריבות" הזו, שכן הוא אינו חייב לעובד דבר מעבר לחבותו בגין שעות גמלת הסיעוד, וכאשר הדברים מגיעים לבית הדין לעבודה, המטופל ומשפחתו ימצאו עצמם בודדים ויחידים, ללא תאגיד שירותי הסיעוד, מול דרישות המטפל.

בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי ביחסים שבין עובד סיעודלבין המטופל ומשפחתו, "נקודת המוצא היא כי המטופל, עימו בדרך כלל נקשר חוזה העבודה הוא מעבידו של המטפל, ולכן תביעה למימוש זכויות הנובעות מתקופת עבודתו של המטפל ומסיומה יש להגיש כנגד המטופל".

עם זאת, במקרים רבים המטופל הסיעודי כלל אינו כשיר ("עצמאי") להתקשר עם המטפל בחוזה עבודה (עניין רציני הדורש עצמאות וכשירות להוציא את הרצון מן הכח אל הפועל), או שהיה כשיר להתקשר עם המטפל בחוזה עבודה, אבל הפך עם הזמן ללא כשיר / לא "עצמאי" לקיים את חלקו בחוזה (מתן הוראות, תשלומי כספים), ומי שבפועל "מושך בחוטים" של עבודת המטפל בשירות המטופל, הוא קרוב המשפחה, או קרובי המשפחה, של המטופל: שנותן/נים למטפל הוראות, מספק/ים לו את אמצעי העבודה ומשלם/מים (או לא משלם/מים) לו כספים.

בתי הדין לעבודה ערים לעובדה, שבמקרים רבים, כאמור, המטופל אינו "עצמאי" ואינו מסוגל לדאוג לענייניו, לא כל שכן – לענייני המטפל שלפי חוקי העבודה, וכי משפט בתביעה של המטפל נגד המטופל יהיה בבחינת "ברכה לבטלה", ובסופו של הליך ימצא עצמו העובד מול שוקת ריקה.

יחד עם זאת, ומאחר שנקודת המוצא היא כאמור, שיחסי העבודה הם בין המטופל למטפל, תביעה של המטפל המוגשת נגד המטופל וקרובו, או רק נגד קרובו, תיבחן לגופה קודם כל בשאלת היריבות, ובית הדין ישאל את עצמו את השאלה: האם באמת נוצרו במקרה הנדון יחסי עובד-מעביד בין המטפל לקרובו, או קרוביו של המטופל, תנאי בלעדיו אין לסמכות בית הדין לעבודה לחייב את קרובו/יו של המטופל ביחסים שבינו למטפל?

או שנעשה כאן "קיצור דרך" אל "כיס עמוק" ונוח יותר מבחינת המטפל, והדאגה של קרוב המטופל למטופל אינה חורגת מקיום מצוות "כיבוד אב ואם", ואינה יוצרת יחסי עובד-מעביד בינו לבין המטפל ?

ההלכה בבתי הדין לעבודה לגבי זהות המעסיק

ההלכה היום, כפי שנקבעה על-ידי בית הדין הארצי לעבודה, היא שכל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו המיוחדות, וכי "על ביה"ד לבחון בין השאר, את מצבו של המטופל מחד ואת מידת מעורבותו של קרוב המשפחה בהעסקת המטפל מאידך. ההכרעה בשאלה, האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין בן משפחתו של מטופל סיעודי למטפל הסיעודי נגזרת מהממצאים העובדתיים העומדים בפני בית הדין בכל תיק לגופו".

העובדה שאחד מקרוביו של המטופל בולט מעל כל היתר כ"רוח החיה" וה"מושך בחוטים" של העסקת המטפל בשירות המטופל, לרבות בעניין תשלומי כספים, לבדה, וברגיל, לא תביא להתייחסות של בית הדין אל אותו קרוב כאל "מעביד" של המטפל. עם זאת, אם אותו קרוב, ה"מושך בחוטים", הוא בעל הכח להחליט אלו כספים ישולמו לעובד ואלו לא, ובתוך כך – שוקל שיקולים כלכליים שאינם קשורים רק בענייני המטופל, אלא גם בענייניו שלו (מין "עירוב עניינים" שלו ושל המטופל), יוכר אותו קרוב כמעביד של המטפל.

יצוין, כי הלכה זו מחמירה מאוד את הנטל המוטל על המטפל להגיע אל הקרוב, ו"מזמינה" מצבים שבהם המטפל ימצא את עצמו ואת דרישותיו, בסופו של יום, מול המטופל בלבד, כלומר – מול שוקת ריקה.

בפרקטיקה, בבתי הדין האזוריים לעבודה קיימת גישה מעט שונה (מאוד שונה מבחינת העובד), לפיה – בכל מקרה שבו ניתן לזהות מבין קרובי המטופל קרוב שהוא "המטפל הבלעדי בכל הנוגע להעסקת התובע, החל מקבלתו לעבודה, המשך בקביעת שכרו ותשלומו, כלה באישור חופשותיו והיעדרויותיו ולבסוף בהסדרת סיום יחסי העבודה – והתובע סר למרותו באופן מוחלט", המסקנה המתחייבת תהיה שאותו קרוב, בנוסף על המטופל, הוא "מעביד" של המטפל, ו"יריב" רלבנטי לתביעותיו, וזאת כדי למנוע מצבים של "ניצול לרעה של העובד הסיעודי והותרתו חסר הגנה, כאשר בבואו לתבוע את זכויותיו מידי מי שהיה המוציא והמביא הכל יכול בנוגע להעסקתו מתחילתה ועד סופה – יתנער האחרון מחובות המעביד על בסיס הטענה שלא הוא זה שהעסיק את העובד".