זכויות קשישים לשיקום

שיקום הינו חלק מהליך ריפוי, המתבצע לרוב לאחר התרחשות של נזק כלשהו אשר גרם לפגיעה ביכולות מוטוריות, קוגניטיביות ועוד. מטרת ההליך השיקומי הינה להחזיר את החולה ליכולת תפקוד מקסימאלית, להגדיל את עצמאותו האישית ולהפחית את התלות שלו בסביבתו, כל זאת בהתאם לרקע הרפואי, היכולות האפשריות ומידת שיתוף הפעולה.

טיפול שיקומי יכול להינתן בפועל אך ורק לאחר הסכמתו של החולה או האפוטרופוס האחראי עליו. הודעה על תהליך שיקומי חייבת להינתן לפחות שני ימי עבודה לפני תחילת התהליך, זאת לצורך זמן התארגנות ראוי.  האחריות למתן מסגרת שיקומית מתאימה לחולה, הינה של קופת החולים המבטחת את אותו חולה.

אחריות זו כפופה לחוק הבריאות הממלכתי (1994) וכן לתוספת לחוק אשר נחקקה בשנת 1996 ומסבירה כי כל אדם זכאי לקבלת שיקום רפואי נאות בהתאם לצרכיו. תוספת זו למעשה מחדדת את חשיבות שיקום קשישים בפן החוקתי.

התנאים לקבלת טיפול שיקומי

לפני ההחלטה למתן שיקום, יעבור החולה הערכה כוללת על ידי רופא מומחה גריאטריהאו שיקום במסגרת מחלקה המטפלת בו בבית החולים. מכתב מפורט ינתן לגורמים הרצויים לגבי מצבו של החולה וההמלצות להמשך טיפול.

לפני השחרור מן המחלקה והתחלת ההליך השיקומי מספר תנאים חייבים להתממש:

•  מצבו הרפואי של החולה חייב להיות יציב, לדוגמא חולה אשר סובל מזיהום חריף או הפרעות קצת לבביות קשות, לא יוכל להתחיל את תהליך השיקום ללא פתירה של בעיות אלו. לעומת זאת, חיבור להזנה תוך קיבתית (זונדה) או הימצאות פצע לחץ אינן מהוות התוויות נגד להתחלת ההליך השיקומי. כאשר קיים מצב חריף כלשהו המונע את תחילת השיקום, יש לטפל במצב ולאחר מכן לבצע הערכה מחודשת של מצב החולה.

•    יש לוודא כי קיים שיתוף פעולה, רצון מצד החולה וסביבתו לביצוע שיקום. סיכויי ההצלחה של חולה אש אינו מעוניין לשתף פעולה עם צוות השיקום הינם נמוכים ביותר. חשוב להבהיר כי ירידה בתפקוד הקוגניטיבי במצבים כגון אלצהיימר אינם מונעים את תהליך השיקום כל עוד ניתן לראות שיתוף פעולה מצד החולה.

• קיומם של בעיות קוגניטביות אחרות הקיימות מלפני הארוע העכשווי, אינן מהוות התווית נגד לביצוע שיקום. כל עוד הערכת הרופא המטפל היא כי ניתן לשפר חלק מיכולות החולה יתבצע תהליך השיקום.

סיבות לשיקום בגיל הזהב

הסיבות לשיקום בקרב האוכלוסיה הצעירה והמבוגרת נוטות להיות מעט שונות. בקרב קבוצות הגיל הצעירות יותר, מרבית האנשים זקוקים לשיקום בשל תאונות דרכים, עבודה ולאחר פציעות בעת מילוי תפקיד צבאי. לעומת זאת, בקרב האוכלוסיה המבוגרת יותר הצורך בשיקום נובע בעיקר בשל בעיות עצביות כגון אירועמוחי – שבץ מוחיאו בשל בעיות אורטופדיות כגון שברים בירך.

שיקום לאחר ארוע מוחי הגורם לירידה משמעותית ביכולות המוטוריות, לרוב אורך בין חודש עד לשלושה חודשים ובמרבית המקרים ידרוש אישפוז במחלקה או בית חולים שיקומי לצורך טיפול אינטנסיבי. במקרים בהם הסיבה לביצוע שיקום הינה לאחר בעיות אורטופדיות, זמן השיקום לרוב יהיה קצר יותר (בין שבועיים לחודש) ויתבצע במטרה לחזק את האיזור הפגוע לצורך חזרה לתפקוד תקין.

מסגרות השיקום

• שיקום במסגרת מחלקה או בית חולים שיקומי – לרוב ניתן לקופת זמן של עד כ-3 חודשים. באם יעלה הצורך בהארכת זמן השיקום, ניתן יהיה להגיש בקשה לקופת החולים המבטחת.  הסיבות להחלטה על שיקום בצורה זו הן רבות וכוללות  מצבים כגון תנאים הסוציאליים או הסביבתיים אשר אינם מאפשרים טיפול בבית, המצב הרפואי של החולה דורש השגחה קבועה וסיעודית, ליקויים מוטוריים או קוגניטיביים אשר לא ניתן לטפל בהם במסגרת אחרת ועוד.

• שיקום במסגרת יומית – החולה יתגורר בביתו, ויבוא למרכז שיקומי לרוב מדי יום לצורך קבלת טיפול. תהליך השיקום יכול להיות רב מקצועי ויסופק על ידי צוות שיקומי הכולל רופאים, אחיות פיסיותרפיסטים ועוד, או במקרים מסוימים חד מקצועי ולכלול רק סוג אחד של טיפול כגון פיסיותרפיה.

•    שיקום בבית החולה – במהלך התהליך עצמו נעשה מעקב קבוע על ידי אנשי הצוות על התקדמות החולה והתמורות של הליך השיקום. לרוב בתום התהליך יינתן מכתב שחרור משיקום מפורט ולאחר מכן יתבצע תהליך של מעקב החולה לתקופה של לפחות שישה חודשים.