לחץ נפשי בקרב מטפלים בחולי אלצהיימר
אלצהיימר הינה מחלה המתאפיינת בהתדרדרות הדרגתית ביכולות הקוגניטיביות של החולה, המתבטאות בירידה בזיכרון ובצורת התנהגות. לעיתים נהוג להגדיר בעיה זו כמחלה "משפחתית", זאת לאור השפעתה הרבה על המצב הנפשי והגופני של שאר בני המשפחה המטפלים בחולה.
במרבית המקרים המטפלים העיקריים הינם בני משפחה (בני זוג או ילדים), לעיתים בסיוע של עובד זר, זאת בהתאם לחומרת המצב והצרכים אותם יש צורך לספק החולים. בישראל נמצא כי במרבית המצבים, נשים הן המטפלות העיקריות וכי יכולתן לספק תמיכה, הינה רחבה ורגשית יותר מאשר במצבים בהם הגבר הוא המטפל העיקרי.
גברים לרוב יוכלו לספק את הצרכים הבסיסיים, אך יתקשו להתמודד עם הבעיות הנפשיות המתלוות למצב של דמנציה.
נראה כי המצבים העיקריים המובילים לתחושה לחץ ומתח בקרב המטפלים, הם הירידה המתמשכת ביכולות הזיכרון ושינויי ההתנהגות החריפים (התקפות זעם, פרנויה, דיכאון ועוד) בקרב החולים. בעיות נוספות עליהן מתלוננים מטפלים כוללות תחושה של אובדן החופש, הגבלה סביבתית וחברתית, חוסר תקווה ופחד מהעתיד.
אלו שינויים חלים אצל מטפל בחולה אלצהיימר?
אין זה פשוט לראות אדם קרוב מתדרדר למצב בו הוא למעשה נהיה תלוי בצורה קבועה בבני משפחתו המטפלים בו. ניתן לחלק את השפעות המתח הכרוני הקיים בחייהם של המטפלים למספר רבדים :
• שינויים גופניים כוללים בעיות שינה (לרוב נדודי שינה), שינוי תיאבון, עלייה בלחץ דם, כאבי ראש והפרעות בדרכי עיכול. מחקר שנעשה באוניברסיטת דרום קליפורניה השווה בין מצבם הבריאותי של מטפלים בחולי אלצהיימר לאנשים אשר אינם מטפלים בבני משפחה חולים.
המחקר בדק ומצא כי התחלואה בקרב מטפלים הינה גבוהה יותר ומתאפיינת בלחצי דם גבוהים יותר ובעלייה במספר הדורשים טיפול לבעיות גופניות אקוטיות בקרב אוכלוסיית המטפלים. הבדל נוסף שנמצא בין שתי קבוצות הנבדקים היו בנוגע לטיפול רפואי והשליטה ביכולת ההחלמה. בקרב קבוצת המטפלים נראה כי הדעה הרווחת הייתה כי היכולת להחלים ממחלה באמצעות טיפול רפואי איננה בשליטתנו.
מחקר נוסף שבוצע מצא כי בקרב מטפלים בחולי אלצהיימר קיימת ירידה ביכולת ההחלמה של פצעים, זאת בשל ירידה ביצור חומרים המסייעים להחלמה, בתאי מערכת החיסון. בנוסף, נראה ממחקר זה כי קיים יחס ישיר בין חומרת מצבו של החולה לבין השינויים הגופניים אשר מתרחשים בקרב המטפלים העיקריים ולמעשה ככל שחומרת התסמינים בחולה עצמו חמורה יותר, כך ההשפעה על המטפל ומצבו הגופני הינה גבוהה יותר. עוד נמצא כי ההשפעה על ילדים אשר מטפלים בהוריהם היא חמורה יותר מאשר ההשפעה על בני זוג.
• שינויים נפשיים כוללים בעיקר תחושת בידוד ותסכול, עייפות ושחיקה מביצוע התפקיד ולעיתים רבות תחושת דיכאון וחוסר אונים. במרבית המקרים מדווחים המטפלים כי ראשית קיימת תחושת דיכאון הקשורה בעיקר למצבו של חולה עצמו והידיעה כי למעשה מתרחש מעין "תהליך פרידה" מהחולה כפי שהכירו אותו עד לשלב זה. במצבים אלה ניתן לפנות לשיטת טיפול פליאטיבי המסייעת לחולה להתמודד עם קשייו הנפשיים ועם תחושת הדיכאון אותם חווה וכן מקלה על המשפחה בהתמודדות עם המצב החדש.
בשלבים המאוחרים יותר של המחלה תחושת הדיכאון סובבת בעיקר סביב מצבו של המטפל עצמו ותחושות התסכול, הבידוד וחוסר האונים. לעיתים רבות קיימים מצבי קונפליקט קשים בקרב המטפלים ולמעשה הם נאבקים בתחושת הנאמנות כלפי ההורה או בן הזוג לבין הצורך בחופש ובבריחה מהמצב הקיים.
חשש מהזנחת המטופל
ההשלכות ממצב המתח המתמשך יכולות להיות קשות הן כלפי המטפל והן כלפי החולה עצמו. במצבים מסוימים תחושות השחיקה והתסכול עלולות להוביל למצבי הזנחה והתעללות קשים. ממחקר שבוצע בישראל נראה כי בחלק מן המקרים, הסיבה כי בני משפחה מחליטים להעביר את החולה למסגרת חוץ כגון בית אבות סיעודי או בית אבות לחולי אלצהיימר, נובעת מהפחד כי הם יהפכו למתעללים או מזניחים ויפגעו בחולה.
