שבט אשר – מפגשים להפגת הבדידות

מפיגי הבדידות של שבט אשר: המיזם שמחזיר את שמחת החיים בגיל השלישי

בדידות היא אחת המחלות הקשות ביותר של המאה ה-21. בניגוד למחלות אחרות, הבדידות היא מחלה שקופה, כלומר לא תמיד רואים על האדם הבודד את הסבל האיום שבו הוא נמצא. הבדידות לא זוכה ליחסי ציבור כמו מחלות קשות אחרות והממסד הרפואי עדיין לא יודע להתמודד איתה כראוי. ראינו את זה בשנים האחרונות בתקופת הקורונה, ואנחנו רואים זאת כל הזמן בקרב בני ובנות הגיל השלישי, בין אם מדובר באנשים סיעודיים ובין אם באנשים עצמאיים שילדיהם עזבו את הקן והקימו משפחה משלהם. וממש כמו כל מחלה קשה אחרת, גם בדידות יכולה להרוג.

כן, לבדידות יש השפעה שלילית על הבריאות הנפשית אך גם הפיזית, ובמקרים חמורים היא עלולה להוביל למוות. בידוד חברתי מגביר את הסיכון לתמותה, במיוחד בקרב מבוגרים. חשוב לציין שלא כל מי שחווה בדידות יפתח בעיות בריאות, וישנן דרכים רבות להפחית את השפעות הבדידות. בניית קשרים משמעותיים עם חברים ובני משפחה, התנדבות ועיסוק בפעילויות חברתיות יכולים לעזור להפחית את תחושות הבדידות ולשפר את הרווחה הכללית.

בדידות היא עניין סובייקטיבי

בדידות היא תפיסה תודעתית. אדם יכול להיות מוקף בבני משפחה, בעשייה חברתית ובחברים, ועדיין לחוש בודד. ייתכן גם מצב הפוך שבו אדם ללא חברים ומשפחה שנמצא לבדו לא יחוש בדידות כלל. לכן, חשוב מאוד להבין מה הרגש ומה הצורך הנובע ממנו. אם אדם מוקף באנשים מגדיר את עצמו כבודד, כנראה יש לו צורך בקשר חברתי מסוג שלא קיים עבורו עדיין, ולכן בדידות היא עניין כל כך סובייקטיבי שדורש התאמה אישית לבן אדם עצמו. 

הצרכים הייחודיים בגיל השלישי

אוכלוסיית הגיל השלישי היא אוכלוסייה פחות מטופלת במובן הרגשי. אנשים בשלב הזה של חייהם, פחות נוטים להאמין בטיפול פסיכולוגי. בגילאים צעירים יותר יש יותר פתיחות לשיחות עם מטפלים רגשיים מתחומים שונים, אך בגיל השלישי פחות מאמינים ששיחות כאלו יובילו לשינוי. לכן אנשים בגיל הזה פחות נוטים לשתף ולחלוק רגשות, מה שמאפשר לבדידות להתגנב ולתפוס את מקומה בנפשו של האדם. 

יש ילדים ונכדים שמנסים להקל על ההורים או סבא וסבתא על ידי ביצוע מטלות עבורם. המחשבה עצמה מבורכת ובאה ממקום טוב, בניסיון להקל על ההורים המבוגרים הם עושים עבורם קניות, מבצעים תשלומים, עורכים סידורים, ועושים הכל כדי לחסוך עבורם זמן ואנרגיה. מה שהם פחות מבינים זה שההורים לא זקוקים רק לעזרה הטכנית הזו, אלא לקבלת משמעות וערך. אנחנו, בגיל צעיר, תופסים את השיטוט בסופר למשימת הקניות כטרחה, משהו שחייבים להעיף מסדר היום. עבורם השיטוט הזה עונה על צורך חברתי ומקנה הרגשת ערך עצמי. 

המיזם החברתי לפתרון בעיית הבדידות 

הבעיות שתיארנו בפסקאות הקודמות הובילו להבנה שיש צורך בצעדים חברתיים שישפרו את בעיית הבדידות בגיל השלישי. זה מה שגרם לאפרת בן משה להקים את המיזם החברתי שנקרא ״שבט אשר״ מבית חברת ההורים שלי, ששמה לה למטרה לשפר את איכות חייהם של אוכלוסיית בני הגיל השלישי בישראל. המיזם מפגיש בין אנשים שחווים בדידות, לבין ״מפיגי בדידות״ שנבחרו בקפידה רבה והוכשרו לתפקיד.

אלו הם מפגשים חברתיים שנוצר בהם מרחב אישי המאפשר שיחה פתוחה ושיתוף. המפגשים הללו לא עומדים באופן רשמי בהגדרה של "טיפול רגשי", אך הערך המוסף שמקבלים בהם באופן טבעי ולא מאולץ הוא הקלה על העומס הרגשי של האדם הבודד. זוכרים את דוגמת המטלות והקניות בסופר שדיברנו עליה? בנות ובני הגיל השלישי מתגעגעים לשוטט בין המעברים בסופר, ללכת לבית המרקחת לקנות תרופות או לאסוף חבילה מהדואר. ברור ומובן שבשגרת החיים האינטנסיבית שלנו כיום, למי יש את הזמן הממושך שדרוש כדי לשוטט עם ההורים בסופר? 

למפיגי הבדידות של שבט אשר, יש. מפיגי הבדידות מלווים את בני הגיל השלישי למשימות הקטנות של החיים. משום שזו עבודתם ולכך הם הוכשרו, הם מגיעים עם סבלנות רבה והם ממוקדים אך ורק במשימה למען הפגת הבדידות של האדם שאותו הם מלווים. בלי למהר, בלי דאגה לקראת המקום הבא שאליו הם צריכים לרוץ, בלי לחשוב מה המשימה הבאה שלהם. מפיגי הבדידות של שבט אשר רואים חשיבות רבה ביצירת חוויות משותפות, מרגשות, משמחות ומעצימות עם האנשים שהם פוגשים והם מגיעים בשמחה למפגשים שמתקיימים בביתם של אלו הסובלים מבדידות. המפגש לא מוגבל רק לבית, והם שמחים גם להתלוות להורים בפארק או להליכה בחוף הים, לשיטוט בקניון, לקניית שמלה חדשה, זוג נעליים או ספר, לישיבה בבית קפה ולכל פעילות מהנה אחרת. 

חוויות כאלה מספקות טעינה אנרגטית חיונית שמאפשרת להתמודד טוב יותר עם תחושת הבדידות – ולהפיג אותה. מפיגי הבדידות נמצאים שם אך ורק למענם, ללא הפרעות והסחות דעת מהבית, מהילדים, מהצפייה בטלוויזיה. זו העבודה שלהם והם מחויבים לה במאת האחוזים. 

היתרון של דמות חברית מחוץ למשפחה

יש מצבים שבהם היחסים שבין ההורים לילדיהם מורכבים. פעמים רבות ההורים רוצים לשמר את דמות ההורה ה"כל יכול" ולא לחשוף חולשות מול הילדים, חולשות שהולכות ומתרבות עם ההתבגרות. הילדים מצידם, בניסיון לשמור על ההורים, לא חולקים איתם דאגות, חששות ואת טרדות היום יום שלהם. חומות ההגנה הללו יוצרות שיח שלא מביא לידי ביטוי את הדאגות והחששות של ההורים, וכך הצדדים לא מודעים לרגשות האמיתיים. מפגשים עם מפיג בדידות מאפשרים שיחה כנה ופתוחה יותר על מה שמטריד את ההורים. לפעמים רק עצם השיחה עצמה כבר מקל על הנטל הרגשי ומפחית את הקושי עבור האדם הבודד. 

מפיגי הבדידות של שבט אשר הם אנשים שמטרתם בראש ובראשונה היא להיטיב עם האדם המבוגר. הם עוברים הכשרה מקיפה בכל הנושאים שקשורים בגיל השלישי, הן בפן הפיזיולוגי, הן בפן הקוגניטיבי והן בפן הרגשי והם ערוכים להתמודד עם אתגרים מקצועיים רבים ומורכבים. האנשים הללו מביאים עמם רוח טובה, אופטימיות, יכולת ליצור תקשורת אנושית נעימה, פתוחה, ונטולת שיפוטיות וביקורת, תוך עמידה בהגדרות מסודרות של "עשה ואל תעשה" לפיהן הוכשרו בהדרכה מקצועית של שבט אשר. מאחוריהם עומד צוות מקצועי רב-תחומי שערוך לתת מענה לאתגרים או לקשיים שייתקלו בהם במהלך עבודתם. המערכת כולה מושתתת על מקצועיות והבנה גדולה באוכלוסיית אזרחי הגיל השלישי בישראל וצרכיהם.