תביעה בגין הפרשי תשלום

תשלום שכר לעובדת זרה

עובדת זרה הועסקה כמטפלת סיעודית בבית קשישיה שנפטרה.

העובדת תבעה הפרשי שכר (הפרשים לשכר מינימום) וכן תשלומי הלנה בגין אי תשלום השכר במועד.

טענות התובעת – העובדת הזרה

לטענת התובעת בכתב תביעתה ותצהירה, הרי שבשנה הראשונה לעבודתה אצל הנתבעת, התמורה שקיבלה מהנתבעת היתה דמי הכיס בסך של 50 ₪ לשבוע, הא ותו לא.
זאת ועוד, לדבריה, החל מחודש יולי 2001 ועד לחודש אפריל 2002 שולם לה הסך של 200$ לחודש ו- 200 ₪ לחודש דמי כיס, ואילו החל מחודש מאי 2002 משכורתה היתה בהתאם לתלושים שצרפה לתצהירה (ראה: נספחי ד) בתוספת 200 ₪ לחודש דמי כיס.
הגם שלא צוין זאת במפורש על ידי התובעת, עיון בתלושי השכר שצורפו מעלה כי תלושים אלו הופקו לתובעת על ידי חברת כח האדם או.אר.אס.
מעבר למחלוקת שבין הצדדים בשאלת גובה הסכומים ששולמו לתובעת, חלוקים הצדדים ביניהם גם באשר לדרך תשלום הסכומים וזהות המשלם.

התובעת טוענת כי השכר שקיבלה אינו עולה כדי שכר המינימום בחוק וכי מגיע לה תשלום ההפרשים עד לגובה שכר המינימום.
להוכחת התחשיב שלו היא טוענת צירפה התובעת טבלה מפורטת לסיכומים שהגישה לביה"ד.
התובעת טוענת כי בגין הפרשי השכר עד לגובה שכר מינימום שלו שולמו לה מגיעים לה פיצויי הלנת שכר.

טענות המשפחה המעסיקה – הנתבעת

הנתבעת טענה מנגד כי השכר מגיע לכדי שכר מינימום אם לוקחים בחשבון את הסכומים שהיא זכאית לנכות משכר העובדת לפי חוק עובדים זרים תמורת המגורים (העובדת לנה בביתה) תמורת ההוצאות הנלוות למגורים. תמורת מזון שרכשה עבור התובעת ותמורת הביטוח הרפואי .

פסק הדין ונימוקי השופט

עב(חיפה)4288/04 – לזרסקו אלנה נ' קורנליה בלילה אברמוב ז"ל (כב' הש' אביטל רימון-קפלן, מיום 1.11.07)

לעניין תשלום השכר בכלל קובע ביה"ד כי:

הפרקטיקה לפיה שכרו של עובד סיעוד דוגמת התובעת שבנדון משולם בחלקו מתוך גמלת הסיעוד לה זכאי המבוטח מן המוסד לביטוח לאומי, הנה פרקטיקה מוכרת.
על פי הנהוג, תמורת גימלת הסיעוד ניתנת בשירותים של מטפל המועסק על ידי חברות כח אדם שהוסמכו לכך.

בנסיבות בהן המבוטח מעסיק עובד סיעודי בביתו, מעביר המוסד לביטוח לאומי לחברת כוח האדם את גובה הגימלה ובאמצעותה נעשה התשלום ישירות לעובד הסיעודי וזאת בהיקף השעות שאושרו למבוטח, כך שחלק משכרו משולם על ידי חברת כח האדם וחלק על ידי המבוטח במישרין.

בהינתן הפרקטיקה הנהוגה בתחום העסקה זה, אך סביר הוא בעינינו, כי הסכומים שהועברו לחשבון התובעת בשווי גימלת הסיעוד של הנתבעת, אמורים היו לבוא על חשבון שכרה של התובעת ולא היוו את שכרה של התובעת, כפי שטוענת התובעת.

הנה כי כן, אם ידעה התובעת על זכויותיה לחופשה שנתית ואם שמעה מחברותיה על זכויותיה לדמי הבראה – אין זה סביר בעינינו כי לא ידעה שהיא זכאית לשכר עבודה בגין עבודתה ואין זה סביר בעינינו כי לא התעניינה בשאלת קיזוזו המוחלט, לשיטתה, במשך שנה שלמה.

גירסה זו של התובעת, לפיה לא קיבלה כל שכר במשך שנה שלמה, נשמעת מיתממת ובלתי סבירה בעליל.
גם באשר לאופן תשלום השכר, מצאנו את גירסת התובעת בלתי סבירה ומעוררת תהיות, ונבאר
לא חלקה הנתבעת על כך שאת שווי גימלת הסיעוד שהועבר לתובעת בדרך של תשלום שכר מחברת או.אר.אס, העבירה התובעת לנתבעת.

הגם שמדובר במתכונת תשלום מסורבלת משהו, לפחות יש הגיון במתכונת התחשבנות זו, מקום שלגרסת הנתבעת מלוא שכרה השוטף של התובעת שולם לה בדולרים לבקשתה.
לאור כל המבואר לעיל, איננו מאמינים לתובעת כלל ועיקר לא קיבלה כל שכר במשך שנת עבודתה הראשונה ואין בידינו ליתן כל אמון בגירסתה לפיה כביכול בהמשך לכך קיבלה רק את הסכומים הנקובים בתלושים של חברת או.אר.אס.

בשוותנו לנגד עינינו בסופו של יום, מחד את גירסת התובעת אותה דחינו מכל וכל  ומאידך את גירסת הנתבעת על המסמכים התומכים בה – אין לנו אלא להעדיף את גירסת הנתבעת, הן לגבי גובה השכר ששולם לתובעת והן לגבי אופן ודרך תשלומו.

אי לכך, ולאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי הוכח להנחת דעתנו שבשנת עבודתה הראשונה של התובעת שולם לה בדולרים הסך של 500$ לחודש בתוספת דמי כיס שבועיים בסך של 50 ₪ לשבוע.

בשנה השנייה לעבודתה, שולם לתובעת בדולרים הסך של 550$ לחודש בתוספת דמי כיס שבועיים בסך של 75 ₪ לשבוע.
והחל מהשנה השלישית לעבודתה ואילך, שולם לתובעת בדולרים הסך של 650$ לחודש בתוספת דמי כיס שבועיים בסך של 100 ₪ לשבוע.

לעניין הטענות בדבר שכר המינימום שלו טוענת התובעת קובע ביה"ד:

בכל הנוגע לזכות הקיזוז בגין מגורים הולמים והוצאות נלוות, המדובר בזכות קיזוז שמקורה בהוראת חוק, שעה שאין חולק בין הצדדים כי הנתבעת סיפקה לתובעת מגורים הולמים.

בנסיבות אלו, בבואנו לחשב בדיעבד את גובה שכר המינימום שהגיע לתובעת על פי דין, אין בידינו להתעלם מהוראות הדין הרלוונטיות, גם אם לא טענה הנתבעת טענה זו בכתב ההגנה במפורש.

שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לטענת הנתבעת בדבר זכאותה לקיזוז הוצאות המזון.

לעניין זה לא רק שמדובר בעניין הטעון הוכחה, אשר כלל לא הוכח, אלא שהנתבעת אף לא ציינה מקור נורמטיבי המזכה אותה בניכוי סכומים כאמור.

כך, שבין אם כך ובין אם כך, אין בידינו להתייחס לטענתה זו של הנתבעת.

בענייננו, צירפה כלתה של הנתבעת לתצהירה את נספח 1 – קבלות המאשרות תשלום ביטוח בריאות עבור התובעת לחברת כח אדם "פרופסיה".
בהתאם לקבלות אלה שתוכנן לא נסתר, ובהתאם לתקרת הניכוי המותרת על פי התקנות, רשאית היתה הנתבעת לנכות משכר התובעת את הסך של 50 ₪ לחודש.

משקבענו כי בפעל שולם לתובעת בגין שנת עבודתה הראשונה, הסך הכולל של 27,452 ₪, ומשעולה כי בגין שנה זו זכאית היתה התובעת לשכר כולל, לאחר ניכויים מותרים על פי דין, בסך כולל של 33,815 ₪, התוצאה היא שבגין שנת עבודתה הראשונה זכאית התובעת להפרשי שכר מינימום בסך 6,363 ₪,
בכל הנוגע לשנת עבודתה השניה של התובעת, משקבענו כי בפעל שולם לתובעת בגין שנת עבודתה השניה, הסך הכולל של 33,529 ₪, ומשעולה כי בגין שנה זו זכאית היתה התובעת לשכר כולל, לאחר ניכויים מותרים על פי דין, בסך כולל של 36,379₪, התוצאה היא שבגין שנת עבודתה השניה זכאית התובעת להפרשי שכר מינימום בסך של 2,850 ₪.

לעניין תביעת התובעת לקבל פיצויי הלנה על הפרי שכר המינימום שלו שולם לה בזמנו קבע ביה"ד:

באשר לעתירתה של הנתבעת לתשלום פיצויי הלנת שכר בגין הפרשים אלו, נציין כי הואיל והמועד האחרון לתשלום המשכורת האחרונה מבין המשכורות כאמור לעיל, קדם למועד הגשת התביעה בשנתיים וחצי – ברי כי הזכות לפיצויי הלנה בגין הפרשים אלו, התיישנה זה מכבר מן הבחינה המהותית.

אי לכך, הסכומים אותם פסקנו כאמור לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית בלבד החל ממחצית התקופה, היינו החל מיום 1.8.01 ועד לתשלום המלא בפועל