השפעת הסידור המוסדי על הזקן מבוא

כיום האוכלוסייה הולכת ומזדקנת ואחוז הקשישים בה נמצא במגמת עלייה תמידית. הסיבות לכך הינם תוחלת חיים ארוכה יותר, עלייה גדולה של קשישים לישראל בשנים האחרונות ואחוזי ילודה נמוכים יחסית המעלים את אחוז הקשישים באוכלוסייה.

באמצע 2005 היו בישראל יותר מ 710,000 איש בני 65 ומעלה. על פי נתוני משרד הבריאות, 6% מהם חולים סיעודיים (מבקר המדינה, 2005).

בקרב האוכלוסייה המוסדית, 27% מוגדרים כעצמאיים- זקנים המסוגלים לבצע את פעולות היום יום ללא עזרה, 24% תשושים – זקנים הזקוקים לעזרה חלקית בפעולות היום יום, 41% סיעודיים – זקנים שמצבם הבריאותי והתיפקודי דורש מעקב צמוד במסגרת רפואית לתקופה ממושכת ואשר מתקיים אחד או יותר מאלה: הזקן מרותק לכסא גלגלים או למיטה, אין לו שליטה על הסוגרים או על אחד מהם, זקוק לעזרה מלאה או חלקית בפעולות היום יום, מתהלך בקושי. ו- 8% תשושי נפש –זקנים הסובלים מירידה קוגנטיבית וזקוקים לעזרה מלאה בפעילות היום יום. בנוסף, כ- 9000 קשישים מתגוררים במסגרות שונות של דיור מוגן (לבנשטיין, 1998).

מסקר שנערך בשנת 2005 עולה כי בארץ פעלו כ- 305 מוסדות , בהם 23,600 מיטות אשפוז, ששירתו כ-4.5% מאוכלוסיית הזקנים בארץ. עם השנים מסתמנת ירידה במספר המיטות המוצעות לזקנים עצמאיים. מצד שני ישנו גידול במספר המיטות לזקנים תשושים, סיעודיים ותשושי נפש.

נתונים אלה משקפים שני דברים חשובים: מסגרות מוסדיות נתפסות כמקום המיועד לקשישים מוגבלים. דבר שני, זקנים עצמאיים מעדיפים להשאר בביתם בקהילה. בשנים האחרונות התפתחה מאוד מסגרות לדיור מוגן כמענה לצרכים של קשישים עצמאיים הרוצים להשאר במסגרת עצמאית אך מוגנת (יקוביץ, 2003). גם מצד הרשויות, קופת חולים, משרד הרווחה ומשרד הבריאות, המדיניות היא לפתח שירותים לטיפול בקשישים בקהילה ולהעדיפם על פני אישפוז מוסדי (מבקר המדינה, 2005).

הכניסה לבית אבות היא לעיתים יוזמה של הזקן עצמו ולעיתים של בני משפחה. קיימות מספר סיבות לכניסת זקן למסגרת מוסדית. יקוביץ (2003) מונה את הסיבות הבאות:

¨בריאות לקוייה וירידה תפקודית– המוגבלות התפקודית הינה הסיבה העיקרית בהחלטה לעבור לבית אבות. עם הגיל ישנה עלייה בתחלואה הגורם לירידה תפקודית, נכות, קושי לטפל בעצמו ובסביבתו, קושי בניהול משק הבית וסיפוק הצרכים היום יומיים.
¨בדידות– זקנים רבים מחליטים להכנס למסגרת מוסדית בגלל החשש להשאר לבד או לאחר שהתנסו בתחושה מתמשכת של בדידות. בבתי אבות ישנם זקנים רבים עריריים ובודדים.
¨תנאי דיור– היעדר תנאי דיור נוחים המתאימים למצב התפקודי המשתנה של הזקן גם כן משפיע על קבלת ההחלטה לעבור לבית אבות.

בר טור (1993) מוסיפה במאמרה סיבות נוספות למעבר לבית אבות. סיבה אחת היא אובדנים בינאישיים או בריאותיים שהזקן חווה ומנסה להסתגל אליהם במסגרת מוגנת שתספק את צרכיו החברתיים והפיזיים. סיבה אחרת הינה קונפליקט אינטרפסיכי. הזקן מחליט לעבור לבית אבות בצורה אימפולסיבית ולא שקולה עקב ארוע טראומטי שעבר. ההחלטה נובעת מצורך בבריחה ולא מהתמודדות עם הארוע.

ישנם מספר משתנים סוציו-דמוגרפיים המאפיינים את הזקנים השוהים במסגרת מוסדית. לבנשטיין (1998) מתיחסת במאמרה למשתנים של גיל מין, מוצא ומצב משפחתי.

גיל הזקנים השוהים במוסד הינו גבוה יחסית בעולם המערבי ועומד על 85+. בארץ-5% מקרב בני 65+ מתגוררים במוסד לעומת 22% בקרב בני 80+.

המין השולט בקרב קשישים המתגוררים בבתי אבות הינו של נשים. בישראל ובעולם המערבי בכלל, 71% מהדיירים בבתי אבות הינם נשים.

מוצא הקשישים בבתי אבות הוא לרוב יוצאי אירופה- אמריקה ומהווים 81% מקרב הקשישים בבתי אבות.
המצב המשפחתי המאפיין את רוב הקשישים בבתי אבות הינו לא נשוי. 81% בקרב דיירים בבתי אבות בארץ, אינם נשואים לעומת הקהילה בה פחות מ- 20% מהקשישים חיים ללא בן זוג.

במאמר זה אסקור את ההיבטים המשמעותיים המאפיינים כניסת זקנים למסגרת מוסדית, המשתנים המשפיעים על הסתגלות טובה לבית אבות, גם על בסיס ראיון שבוצע עם דיירת לפני כניסתה לבית אבות ושבוע לאחר כניסתה. בהמשך, אציג תוכנית התערבות שמטרתה לסייע בהסתגלות מהירה, יעילה וחיובית לבית אבות.

היבטים משמעותיים המשפיעים על עוצמת הלחץ הנגרם מהשינוי:

לבני אדם נוח להמצא במצבים שיגרתיים ומוכרים. אנו מכירים את אזור מגורינו, את שכנינו, אורח החיים של הסובבים אותנו. לרוב אנו זקוקים לשגרת חיים מסודרת וידוע. שינויים בארוח החיים, שינויים חברתיים, אישיים, מקצועיים ובמגורים גורמים לנו לתחושה של חוסר נוחות, בילבול, אי שליטה וביטחון. לכן, במצבים של שינוי קיימת בדרך כלל התנגדות פנימית וקושי להסתגל אליו (כהן, 2006).

הבית מסמל עבור רובנו מקום של יציבות, שייכות, אינטימיות ומרחב אישי. הזקן נוטה בדרך כלל יותר להצמד לדברים המוכרים והישנים המקנים לו ביטחון ולכן השינוי במקום מגוריו מהווה צעד קשה וכואב.

לרוב, הקשישים וילדיהם יחושו אמביוולנטיות כלפי השינוי צפוי. הזקן מודע לצורך במסגרת מוסדית אך דבק לביתו הישן והמוכר. הילדים ירגישו שהם נוטשים את הוריהם יחד עם תחושה של הקלה לאור הדאגה התמידית ועומס הטיפול שברך כלל נופל עליהם (אלבק, הכט, 2001).

הילדים גם כן עוברים משבר בעת כניסת הוריהם לבית אבות. המעבר עלול לעורר בקרב הילדים רגשי אשם על כך שלא עשו את מירב המאמצים להשאיר אותם בביתם. כמו כן, עלולות ללהתעורר חרדות ותסכול מעצם ההכרה שהוריהם הזדקנו, אינם עצמאיים יותר ונזקקים לעזרה יום יומית (בר טור, 1993).

ולינסקי וקיסליאנסקי (1999) מוסיפות כי השינוי במעמדו של הזקן, ממחליט וקובע בביתו ובקרב בני משפחתו לקבלת משטר קבוע , סדר יום ואי יכולת לקבל החלטות, עלולים להוביל את הזקן למצבי הסתגרות ודיכאון, כעס, תסכול ופחד. הילדים יחושו אשמה ותחושת כשלון באי יכולתם לטפל בו. בנוסף, הזקן חווה, בכניסתו לבית אבות, פגיעה בזהות העצמית שלו. קביעת סדר יומו, לקיחת חפציו האישיים (או השארתם בביתו) ושימוש באביזרים דומים לכל השוהים במוסד, גורמים לו לאבד את מרבית מאפייניו. אדם זה, המאבד את הסביבה המוכרת לו, הרגליו וזכותו להחליט, עלול לחוש בדידות, דכאון מתמשך, חוסר תועלת, חרדות מפני המוות ולפתח תלות בסובבים אותו.

היבט נוסף חשוב במעבר למסגרת מוסדית הינו כלכלי. לעיתים בני המשפחה נאלצים לשאת בעול הכלכלי הכרוך בכניסה לבית אבות. ישנם שתי אפשרויות מימון שהייה בבית אבות. האחת היא בסיוע משרד הבריאות (במקרה של זקן סיעודי או תשוש נפש), משרד הרווחה (במקרה של זקן עצמאי או תשוש) או קופת החולים (במקרה של סיעודי מורכב). והשנייה באופן פרטי.

לעיתים לזקן עצמו אין הכנסות מספיקות כדי לממן את השהייה בבית אבות ואז הנטל עובד לילדים. מצב זה עלול לגרום לתחושות של כעס ותסכול. בנוסף, לסכסוכים בין הילדים על גובה הש\השתתפות של כל אחד ואף בחשש ל"אבד" את הירושה.

לבנשטיין (1998) מציינת במאמרה כי ההחלטה על ביצוע השינוי בחיי הזקן ומעבר לבית אבות, מתבצעת לאחר תהליך ארוך של התלבטיויות אותם עוברים הזקן ובני משפחתו. החלטה זו מהווה מקור לחץ לעיתים למשבר במערכת המשפחתית. בקרב משפחות רבות הזקן מרגיש שהוא ננטש על ידי בני משפחתו ומגיע לידי מבוכה, כעס ותחושת אובדן. החלטה זו גורמת לעימות רגשי וערכי במשפחה.

לאחר קבלת ההחלטה וכניסת הזקן לבית אבות, הילדים חוווים היפוך תפקידים. הילדים הופכים באופן פורמלי לאחראים להוריהם דבר שבא לידי ביטוי בכל ההסדרים האירגוניים מול בית האבות והקשר עם הצוות המטפל. מצב זה עלול לעורר חרדות וקשיים הדדיים. חרדות של נטישה ופרידה וקושי להתמודד עם המצב החדש. הזקן יחוש בנוסף, אי שקט, מתח וציפייה מתמדת לקשר עם הילדים (בר טור, 1993).

היבטים חשובים נוספים במעבר למסגרת מוסדית מוצגים במאמרה של לבנשטיין (1998), המעלה את נושא ההטרוגניות של הדיירים בבית האבות. קיימים מוסדות המיועדים לשרת אוכלוסייה על בסיס דומה של מוצא, מקצוע או שפה ומוסדות אחרים הקולטים דיירים רק על פי אזור מגורים דבר העלול לגרום לזקן תחושה של בדידות. בנוסף, הכניסה לבית אבות משנה את האינטרקציה בין הזקן לבני משפחתו. הם אינם יכולים לחגוג, לבלות ולאכול ביחד כפי שנהגו בעבר. דבר המחייב בניית מערכת יחסים חדשה.

היבטים נוספים משמעותיים המשפיעים על עוצמת הלחץ של הדייר כתוצאה מהמעבר הינם:

הסתגלות למרחב מחיה שונה – לרוב, הדייר עובר מבית לחדר בבית אבות. לעיתים עליו לחלוק את החדר עם דייר נוסף. דבר המחייב אותו להתסגל למרחב מחיה מצומצם ולהפרד מחפצים ורהיטים שלא ניתן להעבירם לבית האבות. חפציו האישיים כמו, תמונות, ספרים וחפצי נוי משמעותיים במיוחד היות ומהווים תזכורת ועדות לעברו והישגיו. חפצים אישיים משרים בטחון ויציבות. ויתור עליהם יכול להיות מכאיב.
יכולת התמצאות במרחב – תהליך ההתמצאות בבית אבות מחייב יכולת התמצאות במרחב. הזקן שרגיל לביתו ומכיר ויודע היכן מונח כל פריט בביתו, כעת צריך להתרגל למקום חדש, להמצאות חדרי השירות ומיקום חפציו. בנוסף, עליו להכיר את הדרך לחדרו האישי. חוסר ההכרות הראשוני מוביל למצב של בלבול וחרדה.
לוח זמנים חדש – מחייב התארגנות מחודשת על פי זמנים שנקבעו על ידי המוסד. אי זכירה ולמידה של הפעילויות המתקיימות בכל עת במוסד גורמות לקשיים בהסתגלות ולתלות.

חברה חדשה – הזקן נפגש עם אנשים זרים רבים בבית האבות. דיירים וצוות חדשים. הדבר מצריך זכירת שמות, והכרות של בעלי התפקידים השונים. מצב זה עלול להוות קושי רב המלווה בחרדות ותחושה של חוסר שייכות בקרב הדייר החדש (בר טור, 1993).