בעיות פסיכיאטריות בגיל הזקנה
התמודדות עם אשפוז פסיכיאטרי בגיל הזקנה
אחת המוסכמות היא כי בעיות שחווה אדם לאורך חייו בעוצמה בינונית או נמוכה, עלולות להחמיר בגיל הזקנה. הדבר נכון לגבי בעיות בריאות גופניות, אך נכון גם לגבי בעיות רגשיות, נפשיות ופסיכיאטריות. כאשר מדובר על בעיות פסיכיאטריות בגיל הזקנה, מדובר לרוב בהתנהגויות שהן תוצאה של תהליכים דמנטיים כגון מחלת האלצהיימר.
אלא שמחלות ובעיות פסיכיאטריות המאפיינות גילאים צעירים, עלולות לצוץ גם בגיל הזקנה. בני המשפחה של קשישים אשר חל שינוי בהתנהגותם ובתפקודם הנפשי מתמודדים עם קשיים ודילמות רבים סביב ההתמודדות עם הבעיה, ההכרה במצב, התמודדות עם המערכת ועם הקשיש עצמו.
בעיות פסיכיאטריות עלולות להופיע בגיל הזקנה
כאמור, הבעיה הפסיכיאטרית השכיחה בגיל זקנה נובעת מתהליכים ומחלות דמנטיים כגון מחלת האלצהיימר. מחלות אלה עלולות לגרום לשינוי אישיותי והתנהגותי אצל הקשיש, הכולל התקפי זעם ותוקפנות, בלבול או דיכאון.
אולם, בגיל הזקנה עלולות להופיע גם בעיות פסיכיאטריות שאינן נובעות מתהליך דמנטי כלשהו. לעתים הופעת הבעיה או המחלה הינה הקצנה או החמרה של קווי אישיות שאפיינו את האדם גם בצעירותו, כגון: אדם שהיה חסר שקט כל חייו, ובעל שינויים במצב הרוח, שמפתח הפרעה בי-פולארית (מאניה- דיפרסיה).
לעתים הבעיה הפסיכיאטרית הינה תוצאה של נסיבות חיים שצצו בגיל הזקנה. למשל: דיכאון הנובע מאובדן בן זוג אהוב, ממחלה או מנכות שהופיעו בגיל זה. מחלות כמו סכרת שאינה מטופלת, או נטילת תרופות בצורה לא מבוקרתעלולות לגרום לתופעות של בלבול, שיטיון, מראות ומחשבות שווא.
התמודדות המשפחה
אחד הקשיים של בני המשפחה הוא בראש וראשונה להבין ולקבל את העובדה כי הקשיש האהוב (הורה או בן זוג) חווה תהליך פסיכיאטרי כלשהו. ראשית, פעמים רבות בני המשפחה אינם מבינים כי מדובר בבעיה פסיכיאטרית. לעתים מדובר בהקצנה של התנהגויות שהיו קודם. תהליך זה הינו איטי, לבני המשפחה הנמצאים בתוך הסיטואציה קשה לראות לבדם או בכוחות עצמם את מלוא התמונה. למשל, אדם שתמיד היה עצבני והחל להיות תוקפני.
קשה לבני המשפחה לראות שיש כאן הקצנה שעוברת את גבול המותר והמקובל. או אדם שתמיד היה חסר שקט, ההופך להיות מאני. מאניה מלווה במרץ ובמצב רוח טוב, ולוקח לעתים זמן להבין שמשהו לא בסדר. פעמים רבות בני המשפחה מבינים את גודל הבעיה כשהמצב כבר קשה.
קושי נוסף הוא ההבנה וההכרה בכך שההורה, האח או בן הזוג לוקה בבעיה פסיכיאטרית. בני משפחה של קשיש שעברו הינו עבר חיובי, של אדם עובד ומפרנס, הורה ובן זוג מסור וכדומה, יתקשו פעמים רבות לקבל את העובדה שאותו אדם אהוב לוקה בבעיה פסיכיאטרית.
בעיות פסיכיאטריות ועולם הפסיכיאטריה מלווים בסטיגמות וסטריאוטיפים. הם מעוררים חרדה ורתיעה בקרב הציבור. החשש כי הקשיש יסיים את חייו במוסד פסיכיאטרי או תחת ההגדרה של "חולה נפש" הינה בלתי מתקבלת על הדעת בקרב בני משפחה רבים, המסרבים לראות את הבעיה ולהכיר בה.
אילו התנהגויות של הקשיש צריכות להדליק נורה אדומה?
- התקפי זעם ואלימות העלולים לסכן את הקשיש (נטייה למעשי אובדנות) או את הסובבים אותו (אלימות כלפי הסביבה)
• דיכאון: דיכאון מעבר לסבל הנפשי שהוא גורם למי שלוקה בו עלול להיות מסוכן, מכיוון שהוא עלול לכלול גם נטייה אובדנית. אצל קשישים נטייה זו עלולה לבוא לידי ביטוי בהזנחה עצמית, הפסקה בנטילת תרופות, הרעבה עצמית ועוד. התנהגויות שעלולות להיות מסכנות חיים.
• בלבול ואובדן קשר עם המציאות. ראיית חזיונות שווא, שמיעת קולות שאינם קיימים, מחשבות שווא ועוד.
במצבים אלה מומלץ לבני המשפחה להיוועץ עם רופא המשפחה ולפעול בהתאם להנחיותיו.
לקריאה בנושא דומה:
