דיכאון בזיקנה

קיימת הסכמה כי בעיות דיכאון משמעותיות הן מהפרעות מצב הרוח השכיחות ביותר בגיל המבוגר ( Lenze et al, 2005b ; Mclnnis-Dittrich, 2005 ; Small, 1997).

הערכות גורסות כי 15% מהקשישים החיים בקהילה סובלים מתסמינים של דיכאון. שכיחות התופעה בקרב קשישים בבתי אבות גבוהה עוד יותר ומגיעה עד לכ- 25%.

אולם, מבין הקשישים המראים סימני דיכאון, פחות מ-3% סובלים מדיכאון קליני משמעותי (Mclnnis-Dittrich, 2005). לנז ועמיתיו (Lenze et al, 2005b) מצאו במחקרם קשר בין ירידה בפונקציונליות של הקשישים, ובפרט במחלות כרוניות, לבין דיכאון בקרב אותם קשישים.

לדברי סולומון (2004) הסמפטומים של דיכאון בקרב קשישים מתבטאים באופן שונה מצעירים. הם מרגישים אשמה בתכיפות נמוכה מהצעירים, הפרעות השינה מתבטאות אצלם בנדודי שינה ובשעות העירות הרבות הם נוטים לפתח פארנויה. כמו כן, דיכאון בגיל המבוגר מתבטא ביותר סמפטומים סומטיים ותלונות על אי-נוחות כללית.

מוס וסקוגין (Moss & Scogin, 2008) מוסיפים כי בקרב קשישים מדוכאים מתגלים פחות ביטויים רגשיים, יותר חששות ודפיקות לב מואצות וכי דיכאון בזיקנה קשור יותר לאובדנים, לירידה בקשרים חברתיים ולירידה בפעילויות. על פי סולומון (2004) אצל קשישים, מלבד גורמים חברתיים לדיכאון, קיימים גם שינויים אורגניים המשפיעים על מצב הרוח. כמו, הולכה עצבית אטית יותר ורמת סרוטונין נמוכה לעומת צעירים.

גורמי סיכון לדיכאון בקשישים

מקלניס-דיטריך (Mclnnis-Dittrich, 2005) דן בגורמי הסיכון לדיכאון בקרב קשישים:

גנטיקה והסטוריה משפחתית- קשישים אשר להם קרוב משפחה מדרגה ראשונה הסובל מדיכאון, נמצאים בדרגת סיכון גבוהה יותר לסבול מדיכאון .

מין- נשים מאובחנות יותר כסובלות מדיכאון. קריימר (2005) מוסיף כי חוקרים שבחנו את הבסיס החברתי לדיכאון מצאו אף הם הבדל בין המינים, הקשור לגורמים המעוררים של המפגש הראשוני עם תופעת הדיכאון.

צורת מגורים- מגורים לבד ותחושת הבדידות הנלווית לכך, מהווים גורם סיכון נוסף לתופעת הדיכאון אך לא כגורם יחיד אלא כאשר מופיע לצד רשתות חברתיות מצומצמות ומערכות תמיכה פורמליות בלתי מספקות.

מחלות פיזיות- מגבירות את הסיכון לדיכאון בקרב קשישים. קיים קשר מעגלי בין מחלות פיזיות לדיכאון. תחושת דיכאון יכולה להוביל לכשל במערכת החיסונית והסבירות לחלות במחלות פיזיות עולה, דבר זה בפני עצמו יכול להוביל לתחושת דיכאון.

תרופות- דיכאון יכול להופיע כתופעת לוואי של תרופות הניתנות לטיפול בבעיות אחרות, כמו למשל, בעיות לב או הפרעות שינה.

הערכת דיכאון

לרוב, המדוכאים הקשישים אינם זוכים לטיפול מתאים מכיוון שמקובל לראות בזיקנה משהו מדכא ונראה הגיוני וטבעי שזקנים יהיו אומללים (סולומון, 2004;Mclnnis-Dittrich, 2005). קשישים הסובלים מדיכאון ואינם זוכים לטיפול בהפרעה זו, חווים איכות חיים ירודה, כאב פיזי ונפשי גדול יותר וסיכון יותר גבוה להתאבדות, לעומת קשישים ללא דיכאון.

מקלניס-דיטריך (Mclnnis-Dittrich, 2005) מציין כי שני התסמינים המרכזיים של הדיכאון הם: אפקט דיכאוני המלווה בעצב גדול ואיבוד מוחלט של עניין בפעילויות שפעם הסבו לאדם זה הנאה. סימנים נוספים יכולים להיות- דיבור עצמי שלילי, תיאור העולם האישי כשטחי, ריקני או משעמם, חוסר אנרגיה, תחושות חוסר ערך או חוסר תקווה, קושי בריכוז ובקבלת החלטות, אובדן תיאבון, בעיות שינה, מחשבות על מוות או על התאבדות.

על פי מוס וסקוגין (Moss & Scogin, 2008) יש להבחין בין תופעות כלליות בזיקנה לבין תופעות של דיכאון העשויות להיות דומות. כמו למשל: דאגות בזיקנה לעומת דאגות מוגזמות המופיעות בדיכאון; בדידות בזיקנה לעומת התבודדות והימנעות ממפגשים עם אנשים- בדיכאון; ירידה באנרגיה בזיקנה לעומת עייפות שאינה קשורה לפעילות- בדיכאון; שינוי בהרגלי אכילה בזיקנה לעומת ירידה בתיאבון ובמשקל- בדיכאון; הופעת מחלות בזיקנה, לעומת מיחושים ותלונות סומטיות המאפיינות דיכאון.

מספר חוקרים טוענים כי עקב הסבירות הגבוהה למחלה פיזית אצל קשישים, ריבוי תלונות סומטיות של קשישים מביא רופאים להתייחס לתלונות אלה כסימפטומים של מחלה פיזית ולא כסמפטומים של דיכאון (Mulsant & Ganguli, 1999; Zubenko et al, 1994).

חרדה בזיקנה

תופעת החרדה שכיחה בקרב קשישים. על פי דיקי (Dickey,1999) כ-10% מהקשישים, רובם נשים, מראים התנהגות חרדתית קשה מספיק כדי להצדיק טיפול. הכותב ממשיך וטוען כי למרות שהתנהגות חרדתית נפוצה בקרב קשישים, הפרעת חרדה במלואה מופיעה רק בקרב 3% מהקשישים. על פי מקלניס-דיטריך (Mclnnis-Dittrich, 2005) קשישים רבים מראים סימנים של התנהגות חרדתית כתגובה לבעיות שונות כגון בעיות פיזיות, בדידות ובעיות כלכליות.

התנהגות חרדתית בפני עצמה לא בהכרח מבטאת מחלה נפשית ויכולה להיות גורם מדרבן עבור הקשיש לפעול לפתרון הבעיה, כגון, חיפוש דיור מוגן או בית אבות להפגת הבדידות. כאשר הרגשה עמוקה של פחד ממשיכה ליותר מחצי שנה ומלווה בתסמינים פיזיים קשים כמו כאבי ראש, בעיות עיכול, רעידות, קוצר נשימה ונדודי שינה, סביר שזו הפרעת חרדה. הפרעות חרדה אצל קשישים עשויות להתבטא בפרפורי לב, קוצר נשימה, הרגשת סחרחורת או יתר לחץ דם.

גורמי סיכון לחרדה בקשישים

מקלניס-דיטריך (Mclnnis-Dittrich, 2005) דן בגורמי הסיכון לחרדה בקרב קשישים:

גנטיקה והסטוריה משפחתית- הפרעות חרדה נוטות לעבור במשפחה למרות שאין הוכחה שזוהי מחלה תורשתית.

נזקים נוירולוגים- גורם סיכון להפרעות חרדה יכולים להיות נזקים נוירולוגיים הנגרמים עקב שימוש ממושך בסמים ובאלכוהול, אלצהיימר, אסטמה, טרשת נפוצה או יתר לחץ דם.

מקלניס-דיטריך אף מתייחס להערכת חרדה בקרב קשישים וטוען כי קיים קושי באבחון הפרעות חרדה בקרב קשישים, בפרט כאשר היא מופיעה עם הפרעות אחרות (כגון דיכאון).

ניתן לחלק את הדרכים לאבחון חרדה לשני סוגים: הערכה רפואית והערכה פסיכולוגית.

הערכה רפואית- במהלכה ניתן לאפיין את התסמינים הפיזיים המשתייכים לחרדה בקרב קשישים. קיים קושי בזיהוי הפרעות חרדה אצל קשישים עקב הדמיון של הסמפטומים למחלות והפרעות אחרות שמתרחשות בזיקנה, כגון, בעיות לב, דמנציה או פרקינסון. לכן לפני אבחון הפרעת חרדה יש לשלול מחלות אחרות.

כמו כן, תרופות שונות, כמו תכשירים נגד צינון וכדורי שינה, עלולות לגרום לחוסר שקט ועצבנות שהן תופעות המאפיינות גם הפרעות חרדה. פעולה נוספת היכולה לתמוך באבחון היא בדיקה האם קיימת הסטוריה של חרדה במשפחה.

הערכה פסיכולוגית- על פי בק, סטנלי וזב ( Beck ,Stanley & Zebb, 1999 ) ניתן לבדוק בכלי איבחון שונים כגון, מדד החרדה של המילטון (HARS) המצביע על תסמינים פסיכיים וגופניים של חרדה, המדורגים על ידי המאבחן (בדרך כלל עובד סוציאלי, פסיכולוג או פסיכיאטר) או על ידי מדד STAI שהציעו ביילינג, אנתוני וסויינדון (Bieling , Antony & Swindon, 1998 ), הדומה ל- HARS אך בו מתבקשים הקשישים לדרג בעצמם את התסמינים שלהם. מדד זה כולל רק 22 מרכיבים פסיכומטריים ולקשישים קל יחסית למלא אותו. מקלניס-דיטריך (Mclnnis-Dittrich, 2005) טוען כי שילוב של הערכה פסיכומטרית ביחד עם בדיקה פיזית מקיפה, מאפשר לרופאים לקבל הערכה מדוייקת לגבי הימצאות התנהגות חרדתית והפרעות חרדה.

אינטגרציה בין דיכאון וחרדה בזיקנה

להפרעות חרדה יחס הופעה גבוה עם הפרעת דיכאון בקרב קשישים (Lenze et al. 2005a.) במחקרו מצא פלינט (Flint, 1994) כי שליש מהקשישים הדיכאוניים הראו גם סימני חרדה וסינוף (Sinoff, 2007 ) מציין קיימים צירופים שונים של חרדה ודיכאון בקרב קשישים, כמו למשל, חרדה עם תסמיני דיכאון ודיכאון עם תסמיני חרדה.

לדבריו של פלינט (Flint, 1994), השילוב בין חרדה ודיכאון באותו אדם  נראה כבעל סתירה פנימית, מכיוון שתחושת דיכאון מאופיינת ברמות אנרגיה נמוכות, בעוד חרדה מופיעה עם מצב נפשי נסער. פלינט ממשיך וטוען כי במקרים של הופעה משותפת לשתי התופעות, לרוב החרדה מתפתחת כתוצאה מהדיכאון.

דיקי (Dickey,1999), מתייחס לאינטראקציה בין חרדה לדיכאון בקרב קשישים ומציין לדוגמא את הפוביה החברתית שהיא הפחד –הלא הגיוני, להיות מושפל במקומות ציבוריים, פוביה זו נפוצה ביותר בקרב קשישים ועשויה לשתק אותם ולגרום להם לבידוד ולדיכאון. אף מקלניס-דיטריך (Mclnnis-Dittrich, 2005) מתייחס לאינטגרציה בין חרדה לדיכאון, המתרחשת לעתים קרובות אצל קשישים. לדוגמא, הפרעת לחץ פוסט-טראומטית בה חווה האדם מחדש טראומה מעברו ולאחריה הוא עלול לפתח בעיות שינה קשות, להיבהל בקלות ולחוות דיכאון קשה.

סינוף (Sinoff, 2007 ) מייחס חשיבות להכרת האפשרות של שילוב בין חרדה לדיכאון בקרב קשישים, מכיוון שאצל חולים הסובלים הן מדיכאון והן מחרדה קיים סיכון שיאובחן הדיכאון אך לא תאובחן החרדה ובכך ימנע טיפול הולם בחרדה ובאינטראקציה שלה עם הדיכאון. מקלניס-דיטריך (Mclnnis-Dittrich, 2005) מוסיף כי הכרחי הוא שהעובד הסוציאלי או הגרונטולוג יהיו מסוגלים לבצע הבדלה ראשונית בין חרדה ודיכאון בקרב קשישים כדי לעודד טיפול המתייחס לשתי ההפרעות.

בחלק השלישי של המאמר נדון בדרכי הטיפול בתופעות דכאון וחרדה בקרב קשישים.

לקריאה בנושא דומה:

ליווי רוחני