חוק החולה הנוטה למות
אחת מן הדילמות המוסריות כבדות המשקל נובעת מאפשרויות שפותחת הרפואה המודרנית בהקשר להארכת חייהם של חולים הנוטים למות. לעיתים הופכים חייהם של חולים סופניים למלאי סבל פיסי ונפשי עד שהמוות עדיף בעיניהם על המשך הקיום בתנאים אלה.
חוק החולה הנוטה למות בא להסדיר שאלות כגון עד כמה ראוי לאפשר בחירה חופשית לחולים סופניים לגבי אלו טיפולים יינתנו להם, כיצד ניתן להבטיח מעשית כי רצונו של אדם הנוטה למות יכובד על ידי הצוות הרפואי המטפל בו ועוד.
בגלל רגישות הנושא, הנוגע הלכה למעשה בחיים ובמוות, נחשב חוק החולה הנוטה למות לחוק מהפכני האמור לשקף אמות מידה מוסריות שהחברה המודרנית בארץ תוכל להתגאות בהם.
החוק נכנס לתוקפו במהלך שנת 2005 לאחר שנוסח על ידי צוות שנאסף במיוחד לצורך זה וכלל אנשי רפואה, משפטנים, אנשי דת ואקדמיה. במאמר זה נסקור את עיקרי החוק ונתאר את האפשרויות שהוא פותח בפני חולים סופניים לשלוט בגורלם.
אבחנה בין שלושה מצבים רפואיים
חוק החולה הנוטה למות מבחין בין שלוש קבוצות אליהן ניתן לשייך חולים בהתאם לאורך החיים הצפוי להם:
בקבוצה הראשונה ימצאו אלו שההערכה היא כי יחיו למשך יותר משישה חודשים. חולים כאלה אינם נחשבים נוטים למות ולא ניתן להימנע מלתת להם טיפול רפואי כלשהו בין אם מדובר בטיפול מאריך חיים או טיפול נלווה (כגון הזנה מלאכותית, משככי כאבים, טיפול במחלות נלוות ועוד).
לקבוצה השניה משתייכים מי שתוחלת חייהם מוערכת כקצרה משישה חודשים, חולים כאלה מוגדרים כנוטים למות. החוק מפרט את התנאים ומסדיר את הפרוצדורה לפיה ניתן יהיה להימנע מלתת טיפולים מאריכי חיים (כגון החייאה, ניתוחים, טיפולים כימותרפיים וכו') אם זהו רצון החולה. חולים אלה מקבלים לרוב טיפול תומך פיזית ונפשית אשר נקרא הוספיס.
החוק אינו מאפשר אי מתן טיפולים רפואיים נלווים לחולים מקבוצה זו אפילו במקרה שברור כי זוהי העדפתם. עוד קובע החוק כי זכותו של חולה הנוטה למות לדרוש ולקבל טיפול רפואי אפילו אם לדעת הצוות המטפל אין סיכוי שיועיל לו.
קבוצת החולים השלישית מכונה "חולים בשלב סופני" ואליה משתייכים מי שההערכה לגביהם היא שלא יחיו יותר משבועיים. לחולים אלה, אם סבלם משמעותי וברור כי העדפתם היא שלא יוארכו חייהם, לא ינתנו אפילו טיפולים נלווים.
האפשרות לקבוע מבעוד מועד העדפות הנוגעות לקבלת טיפול רפואי
בנספח לחוק החולה הנוטה למות מופיע טופס באמצעותו יכול אדם לקבוע הנחיות ברורות באשר לאלו טיפולים ירצה לקבל ואלו טיפולים יש להימנע מלתת לו אם יגיע למצב בו יחשב לחולה הנוטה למות ומצבו יהיה כזה שלא יאפשר לו עוד להביע את רצונו.
אפשרות נוספת היא למנות מיופה כוח אשר יהיה מוסמך להמשיך ולהנחות את הצוות המטפל באשר לרצונותיו של החולה מרגע שלא יוכל עוד להביעם בעצמו.
איסור על פעולות המכוונות להמית או לסייע להתאבדות
שניים מסעיפיו המרכזיים של חוק החולה הנוטה למות מביעים את העמדה המוסרית שנמצאה כראויה בנוגע לסוגיה כבדת משקל ושנויה במחלוקת, השאלה בדבר סיוע למי שמאס בחיים וכל רצונו הוא לסיימם בדרך קלה ומכובדת, מה שנקרא המתת חסד.
בסעיפים 19 ו20 נקבע מפורשות כי אין לעשות כל פעולה המכוונת להמית אפילו מדובר בהמתת חסד אשר החולה מבקשה באופן ברור ותקיף. כמו כן אין לעשות כל פעולה העשויה לסייע לחולה להתאבד. יש לציין כי בעולם ישנן מדינות בהן החקיקה מאפשרת נקיטת פעולות שכאלה.
חוק החולה הנוטה למות נתפס כחוק אמיץ המתווה דרך ביניים האמורה לאזן בין גישות שונות המאפיינות את התחום הרגיש של מתן טיפול רפואי למי שברור כי לא יחלים עוד ממחלתו ויתכן שאפילו מעדיף לקצר את סבלו ולקרב את מותו.
אפילו מי שאינם שבעי רצון מן האיזון שהושג חייבים להודות כי המחוקק הישראלי השכיל להסדיר את הנושא כך שלחולים, לקרוביהם ולצוות הרפואי יהיה ברור כיצד עליהם לנהוג בנסיבות השונות האופייניות לטיפול בחולים הנוטים למות.
ניתן להקל על סבלם של החולים הסופניים באמצעות טיפול פליאטיבי, המנסה להקל על סבלם ועל מצבם הנפשי של החולים ובני משפחותיהם.
