טיפול מרובה תרופות באוכלוסיית הקשישים

קשישים נחשבים לאוכלוסייה בעייתית מבחינה רפואית. קיימות מחלות רבות, חלקן קשות מאוד, שמאפיינות באופן ספציפי את בני גיל הזהב. בנוסף לכך, מחלות המתרחשות בכל גיל, עשויות להיות קשות ובעלות סיבוכים רבים יותר אצל קשישים.

בתרבות הרפואית – מערבית, נהוג להתייחס גם לטיפולים המונעים מחלות. קשישים רבים מטופלים מראש במחלות או במצבים קלינים אופייניים לגיל הזהב, עוד לפני שהתופעות הללו התגלו אצלם (כגון תרופות מדללות דם כדי למנוע שבץ מוחי, אספירין כדי למנוע התקפי לב, תרופות המווסתות לחץ דם ועוד).

השילוב בין ריבוי מחלות וריבוי טיפולים מונעים ומחזקים, מוביל למצב בו קשישים נוהגים ליטול כמות גדולה של תרופות שונות מידי יום ביומו. מצב בו אדם מסוים נוטל יותר משמונה סוגים של תרופות מידי יום נקרא polyphrmacy. ניתן למצוא בקרב הקשישים, אנשים רבים אשר נוטלים אפילו עד 15 תרופות שונות ביום.

סכנות בריבוי תרופות לקשישים

הבעיה הראשונה והעיקרית בנטילת יתר של תרופות הן תופעות הלוואי של התרופות והתגובות הבין תרופתיות. ישנם קשישים הסובלים יותר מתופעות הלוואי של התרופות מאשר מהמצבים הקליניים להן התרופות מיועדות. כמו כן, לעיתים נמנע טיפול מתאים יותר במחלה מסוימת, משום שהחולה נוטל תרופה שלא מאפשרת את אותו טיפול.

בנוסף, קיימת כמובן שאלת העלות, כאשר 30% מההוצאות של קופות החולים על תרופות וציוד עזר רפואי מושקע בטיפול בקשישים, פי 3 מחלקם באוכלוסייה. האם יש צורך בהשקעה כל כך גדולה, או שחלק מהתרופות אותן נוטלים הקשישים גם מיותרות וגם נחשבות כתרופות מסוכנות לקשישים? בהקשר זה, יש לציין שבארץ נמצא הבדל גדול בין קופות החולים השונות באחוז הקשישים המוגדרים כ-polypharmacy. ההבדלים האלה מעלים שאלה לגבי הקשר בין מימון וטיפול רפואי הולם ובין קופת החולים בה נמצא הקשיש לבין האפשרות שהוא מקבל טיפול יתר או טיפול חסר בתרופות.

שאלות נוספות עולות לגבי שימוש נפוץ בתרופות ספציפיות כמו תרופות שינה העלולות לגרום לנפילות ושברים או תרופות אנטי – דיכאוניות. לעיתים נדמה שהיד קלה מאוד על המרשם כאשר מדובר באנשים קשישים ולעיתים נעשה שימוש לרעה בתרופות במקום למצוא את מקורה האמיתי של הבעיה. ברגע שנמצא הפתרון בצורת תרופה נפוצה, הקשיש נעשה תלוי בה (למשל- לא יכול לישון עוד ללא כדורים).

יש לציין גם שריבוי תרופות (וגם נטייתם של הרופאים להחליף תרופות מוכרות בתרופות בעלות שם אחר מידי פעם), גורם לקשישים רבים לא לקחת את כל הטיפול התרופתי לו הם זקוקים, או להתבלבל בין התרופות. זהו מצב של תפסת מרובה לא תפסת, כאשר במקום לקבל טיפול תרופתי מקיף, מקבל החולה טיפול תרופתי שגוי שאינו יכול לעמוד בו. לכן, במקרים כאלה על הרופא המטפל להדריך את המטופל או משפחתו ולהסביר להם בצורה ברורה מה יעודה של כל תרופה, על מנת שהקשיש יעשה שימוש נכון בתרופות.

צורך בתרופות

יחד עם הבעייתיות, כמובן שאי אפשר להתעלם מכך שרוב התרופות הנרשמות לקשישים הן תרופות להן הם באמת זקוקים, על מנת לשמור על בריאותם ותפקודם. הדיון בריבוי תרופות אינו מתיימר לומר שיש לצמצם באופן גורף את מספר התרופות שנוטלים קשישים, אלא טוען כי יש להתייחס לבעייתיות של ריבוי התרופות ולחפש פתרונות הולמים לכך.

החוק בישראל

משרד הבריאות הורה כבר לפני 4 שנים, שבמקרים של קשישים המטופלים במספר רב של תרופות, יש להפנותם ל יעוץ גריאטרי. בפועל, כמעט כל מי שנשלח על ידי רופא המשפחה להערכה כזו הוא קשיש הסובל מירידה בתפקוד הקוגניטיבי ואין כמעט התייחסות של הרופאים לסיטואציה של ריבוי תרופות.

מבקר המדינה הוא זה שהעלה על נס את שאלת הטיפול המרובה בתרופות בקשישים. בין השאר, מתייחס המבקר לחוסר שיתוף הפעולה בין בתי החולים למרפאות הבית ורופאי המשפחה, כך שהרופאים המטפלים לא תמיד יודעים על כל התרופות שמטופליהם נוטלים.