התמכרות למשככי כאבים
עד לפני שנים לא רבות, עסקה הרפואה בעיקר בריפוי- איך אפשר לגרום למחלות שונות לעבור ולהעלם. כאב נחשב רק לסימפטום של המחלה, והתפיסה הייתה שאם המחלה תרופא, גם הכאב יעלם איתו. היום, קיימת התייחסות רחבה יותר לנושא של כאב.
פעמים רבות, גם כאשר ברור שתהליך ההחלמה יהיה איטי וארוך, או שאין סיכוי כלל להחלמה, מתייחסים הרופאים לכאב בפני עצמו, ומחפשים דרכים להפחיתו.
בעולמנו המודרני, בו יש רצון להספיק, למהר ולתפוס הכול בלי עיכובים, הכאב עשוי להיות אבן נגף רצינית שלא מאפשרת לאנשים לתפקד כפי שהיו רוצים. כך הפכו משככי הכאבים למצרך נפוץ ביותר. החל מתרופות "פשוטות" ויומיומיות שניתן להשיג ללא מרשם רופא בכל בית מרקחת (כמו אקמול או אופטלגין), וכלה בתרופות חזקות ביותר, המשמשות בעיקר בבתי חולים לאנשים הסובלים מכאבים קשים (כמו מורפיום).
מצד אחד, משככי הכאבים מאפשרים לנו להמשיך לתפקד בחיי היומיום, ומורידים את רמת הסבל של אנשים הסובלים ממחלות קשות ומכאיבות. אך מצד שני, בנטילת משככי כאבים טמונה גם סכנה- הם עשויים להיות ממכרים.
תרופה היא סם (באנגלית אפילו המילה זהה). אנשים שנוטלים משככי כאבים, בעיקר תרופות מרשם, אינם פושעים, ואינם לוקחים תמיד בחשבון את האפשרות שיתמכרו לתרופה (כפי שקורה כאשר בוחרים להתחיל לנטול סמים).
מדוע משככי כאבים ממכרים?
למשככי הכאבים יש שתי השפעות עיקריות על תפקוד המח: ראשית, התרופות חוסמות העברה של מסרים עצביים מאיברי הגוף אל המח. כאשר המסר על הכאב אינו מועבר למח, אנחנו לא חווים ומרגישים את הכאב, למרות ששום דבר באיבר הכואב למעשה לא השתנה.
ההשפעה השנייה (שנגרמת בעיקר על ידי משככי כאבים חזקים הניתנים במרשם) היא גרימת עוררות של אזורים במח אשר יוצרים תחושה נעימה, או תחושת אופוריה. השפעה זו משותפת גם לסמים כמו הירואין- למעשה מדובר בכל הסמים והתרופות האופיאטיות (אלה שנבנות על בסיס התרכובת הכימית של אופיום).
בדומה לסמים, התרופות האופיאטיות גורמות להפחתת הכאב ולתחושה נעימה בגוף, ויחד עם זאת, גם להפחתה של יכולתו של הגוף לייצר את משככי הכאבים הטבעיים שלו. כך נוצרת תלות בסם או בתרופה.
כאשר החולה מפסיק לקחת את משכך הכאבים, הוא מתחיל לסבול שוב מהכאב, וגופו אינו מסוגל להתמודד גם עם כאבים קלים יותר משום שאין משככי כאבים טבעיים. למעשה, החולה חווה תסמיני גמילה הדומים לאלה שמופיעים בניסיון להיגמל מסמים. הוא עשוי לחוש כאבים, בעיות שינה, תחושת קור ועוד סימפטומים.
גורם נוסף להתמכרות הוא יצירת סיבולת של הגוף אל התרופה- כאשר השימוש במשכך הכאבים נעשה לאורך זמן (וכאן מדובר גם בתרופות קלות יותר, אפילו אקמול), הגוף כבר אינו מגיב למינון הרגיל, ויש צורך לקחת מנה גדולה יותר כדי להשיג את אותה השפעה.
התמכרות בגיל הזהב
אחת הסיבות המוכרות ביותר לעלייה בשכיחות ההתמכרות לתרופות משככות כאבים, היא העלייה בזמינות של התרופות האלה. כאמור, התפיסה כיום היא שאין צורך לסבול, ולכן מרשמים למשככי כאבים ניתנים בקלות יחסית ורוב הרופאים נותנים למטופליהם המבוגרים, טיפול מרובה תרופות.
בגיל הזהב, אנשים נוטים להיות חולים יותר, במחלות קשות יותר ולסבול יותר מכאבים. לכן הזמינות של משככי כאבים בגיל הזהב גדולה יותר בהשוואה לשכבות גיל אחרות. לעיתים, אין המבוגרים יודעים לעשות שימוש נכון בתרופות והם צורכים אותן ללא הגבלה, מה שגורם להם להתרגל לתרופות ולהתמכר.
בנוסף, ישנם אנשים שיש להם נטייה מולדת- גנטית להתמכרויות. אנשים שעברו חיים שלמים בלי לגעת בסם, ובלי להתמכר לשום דבר מוצאים את עצמם בגיל הזהב מקבלים מרשם לתרופה שגורמת להם להתמכרות אמיתית.
בגיל הזהב, כאשר מדובר במחלות כרוניות, פעמים רבות לא יתגלו סימני הגמילה (פשוט משום שלא ינסו לעולם להפסיק את השימוש בתרופה), אך העלייה בכמות התרופה הנדרשת עשויה להוביל לבעיות רפואיות ונפשיות קשות.
